היום יז בתמוז מה זה אומר? עגל הזהב ככשל אינטגרציה

עגל הזהב ככשל אינטגרציה

היום יז בתמוז. היום התרחש הארוע המכונן של עגל הזהב ושבירת לוחות הברית. מה זה אומר? איך זה קשור לחיים שלנו?

בני ישראל בחג שבועות (בדיוק לפני 40 יום), במעמד הר סיני, ראו את אלוהים בהר. ההר רעד היה מופע אור קולי מדהים. אף אחד לא פקפק שזה אמיתי מה שהם רואים. יש באמת אלוהים והוא באמת מדבר אליהם בקול רם. אין כאן בעיה של אמונה או ספקות.

ואז משה נשאר על ההר עוד 40 יום. משבועות ועד יז בתמוז. בזמן הזה העם לא מצליחים להחזיק את החוויה שהם עברו. זה לא שהם שכחו שלפני חודש וקצת הם ראו את אלוהים, בואו זה לא משהו שאפשר לשכוח. בחיים. אבל הם לא ידעו איך להטמיע את החוויה הזו.

הם לא ידעו איך לעבור בשער של הטרנספורמציה בצורה מודעת. ולכן הם נבהלו ונכנסו ללחץ. משה איננו. מה נעשה עכשיו ? הוא כבר מלא זמן איננו , איך ממשיכים מכאן?

אם משה זה האני הגבוה שלנו והעם זה החלק הנפשי הרגשי, אז הגיעו רגשות קשים, פחד חרדה בלבול, והאני הגבוה לא זמין עכשיו כדי להרגיע את המערכת. 

אז מה עושים ?

פונים לאח שלו אהרון, המספר 2 בהיררכיה. שיתן פתרון. 

אהרון הוא הכהן שעוד לא עבר חניכה, הזכרי הלא בוגר שרואה ברגשות קשים בעיה שצריך לפתור. הוא המנהיג שרוצה שכולם יהיו מרוצים. לכן הוא מציע פתרון שהוא שטחי ונעים לרגע, שלא פוגש את העומק של האינטגרציה הדרושה. אהרון מציע להם להביא את כל הזהב שלהם אליו ואז הוא אומר להם להכין עגל מהזהב שלהם. זו היתה ההצעה של אהרון. האם הוא פתר את הבעיה ? ממש לא.

כמובן שבדיוק אז משה מופיע. משה רואה את גודל הפער בין הרוח לרגש בין הנפש לנשמה, ושובר את לוחות הברית. העם לא מוכן. הנפש לא מוכנה. 

מתי זה קורה כל זה? בדיוק היום. יז בתמוז.

לכן היום זה יום מיוחד. שנזכור את הפעם ההיא שהיינו בחווית שיא ולא הצלחנו להטמיע אותה בחיים שלנו.

מה אפשר היה לעשות אחרת? אם אהרון היה מצליח להחזיק את הרעיון של אינטגרציה והיה מצליח להסביר לעם, תשמעו, עברתם עכשיו שער, עברתם חניכה, ואי אפשר לחזור אחורה, ומשה איננו ואתם מרגישים לבד. ואתם מפחדים. אבל החוויה שעברנו היא לא נעלמה. היא בתוכנו. עכשיו זה הזמן לעמוד מול הצל, מול הריק, מול הדאון, זה חלק מהתהליך. זה שלב ההפנמה וההטמעה. זה לא שלב הפולחן והחגיגה. אפשר לייצר עוגנים, כמו טקסים קטנים לזכור את מה שהיה, אפשר לעשות תהליכי כתיבה והטמעה אחרים, אפשר לעשות מדיטציה, ובעיקר להבין שעכשיו זה זמן אינטגרציה. וזמן אינטגרציה הוא זמן מקודש.

כי בלי אינטגרציה טובה כל החוויה המופלאה "מתבזבזת" ובמקום טרנספורמציה מקבלים נסיגה. רגרסיה. 

אם אהרון היה מצליח להיות הפונקציה הזו בנפש שיונג קורא לה "פונקצית ההחזקה של העצמי", כלומר במקום לעשות פעולה חיצונית, לשהות עם מה שיש עכשיו ועם הרגשות הקשים הקיימים כרגע. בלי להגיב תגובה אוטומטית מיידית שבאה "לפתור את הבעיה".

כדי שהפעולות שלנו לא יהיו סוג של נסיגה להתנהגות ילדותית שלא לוקחת אחריות. נסיגה לאותם הרגלים לא מיטיבים שבדיוק בשביל לשנות אותם יצאנו למסע שהרגע חזרנו ממנו.

האינטגרציה הזו לוקחת זמן. כמה זמן? תלוי בחוויה תלוי במצבנו הנפשי והרגשי.

  40 יום זה זמן מיסטי, 10 הספירות כפול 4 היסודות. 

כשהאינטגרציה נכשלת בני ישראל בריגרסיה. ולכן הם נשארים במדבר 40 שנה. כדי לעבור צמיחה אורגנית איטית והדרגתית ולוודא שהפעם זה לא יתפספס. שם זה קורה ההחלטה הזו של אוקי הדרך הקצרה והמהירה לא תעבוד לנו נלך בדרך הארוכה והאיטית. 

אם תהיתם למה בני ישראל הלכו 40 שנה במדבר? זה כי הדרך הקצרה לא הצליחה. 

איך זה קשור לחיים שלנו היום ?

יש שתי דרכים נפוצות לפגוש חוויות קצה משמעותיות, נניח שהיינו באיזה סדנה או מסע והיתה חוויה ממש חזקה ועוצמתית ומשמעותית. והסדנה או החוויה מסתיימת וחוזרים הביתה. מה עכשיו?

עכשיו הרבה פעמים יש נפילה, איזה דאון כזה של אחרי התעופה. היינו בחווית שיא, היה מדהים ועכשיו חוזרים אל השגרה של החיים וזה מרגיש קצת ריק או חסר. היינו בראש ההר ועכשיו יורדים חזרה למטה. ולמטה זה פחות כיף. אז נצא ונחפש עוד חווית שיא ונהפוך להיות מחפשי חוויות שיא ועוד ועוד חוויות, או ניבהל מהנפילה ונגיב מתוך בהלה. ונגיד ואו איזה דאון היה לי או איזה דכאון נכנסתי אחרי החווית שיא ההיא. אני לא עושה את זה שוב. שתי התגובות האלה הן קיצוניות ולא נותנות מקום אמיתי להטמעה של החוויה.

מה כדאי לעשות? כדאי לעשות אינטגרציה.

מה השלבים הבריאים של האינטגרציה:

1. נורמליזציה של הריק - להבין שתחושת החוסר והירידה היא חלק טבעי אחרי שיא תודעתי.

2. חזרה לגוף וליומיום - לעבור דרך החושים, הנשימה, השגרה.

3. עיבוד פנימי - לשאול את עצמי: מה קיבלתי שם? מה זה אומר עלי כאן?

4. האני הגבוה - להחזיק את הקשר בלי האחזות, גם אם לרגע אני לא מרגיש אותו לסמוך על זה שהוא יופיע שוב בתודעה זמן הנכון.  

אנחנו רוצים להיות במודעות בזמן החוויות שלנו, וגם בזמן האינטגרציה שלהן. 

להיות מחוברים לחלק בתוכנו שנשאר עם החוויה הרוחנית ונדרש ללמוד להכיל את הסתלקות האור בלי להבהל. לא להפוך את הריק לעגל. לא לרדת מדרך החניכה רק כי יש רגע קשה של שקט. המהלך האמיתי של האינטגרציה הוא כשהאור בשמים דעך והפך להיות זכרון.

המהלך החשוב של האינטגרציה זה אחר כך, ב 40 ימים הבאים. בואו נתיחס ברצינות ל 40 ימים האלה. לאט בשקט בהקשבה פנימית. כי שם האור החדש מוטמע והופך להיות חלק מהמערכת.