על אחריות משותפת לעומת אחריות אישית

אני בן אדם שמאוד אוהב הרמוניה, אם יש כעסים או חוטים לא פתורים עם אנשים, אני אוהב לפגוש ולנקות . אנרגטית ורגשית זה ממש מרגיש לי נכון . לאורך החיים וספציפית בשנה האחרונה יצא לי להשתתף די הרבה בשיחות גישור . לפעמים הייתי המגשר, ולפעמים הייתי אחד המשתתפים .

לאחרונה נפתחה לי הבנה מרתקת שאני רוצה לשתף אתכם: יש שלוש רמות של תפיסה והתייחסות לקונפליקט

תפיסה ראשונה - האדם השני הכאיב לי בכוונה , במקום קדמוני עמוק אצלי הוא נתפס כאויב שבא להרע לי. לפעמים זה נכון והיתה כאן כוונה לפגוע אבל ברוב המקרים שאני נתקלתי בהם לא היתה כוונה להרע . כאן בדרך כלל יהיה הכי קשה לייצר שלום , לרוב התפיסה הזו תהיה תוצאה של השלכות מחוויות העבר , ולכן גם התגובה תהיה בווליום חזק ולא לגמרי מותאם לסיטואציה וכמעט בלתי אפשרי לגישור . וכאן בסיטואציה הזו הכי קשה לקחת אחריות ( לשני הצדדים קשה כאן לקחת אחריות , כי הצד שפגע אם הוא לוקח אחריות זה נראה כאילו הוא לוקח אחריות על פגיעה מכוונת שזה אחר לגמרי מאדר על פגיעה בטעות )

תפיסה שניה - האדם הפוגע הוא מישהו שטעה . הוא באמת פגע בי אבל לא בכוונה אלא בטעות , אני כועס עליו, ואם הוא לוקח אחריות ואני מרגיש שהוא רואה אותי אני יכול לשחרר ולסלוח ולעבור הלאה . החלק הפגוע בתוכי קיבל מענה ונרגע . זה נחשב הצלחה בגישור וכל הצדדים בדרך כלל יצאו מרוצים כי האנרגיה התקועה השתחררה ואפשר להמשיך הלאה. הרבה פעמים הצד הפוגע , הצד שלקח אחריות יצא מהגישור עם כיווץ מסוים כי הכאב שלו לא נראה ולא היה לו מקום, כי הרי הוא הפוגע מה פתאום שיהיה מקום לכאב שלו ? אבל ההקלה גדולה יותר מהכיווץ ולכן הוא יחייך וימשיך הלאה

תפיסה שלישית - אחריות משותפת . שנינו אחראים על מה שקרה בינינו , לא צד אחד טעה וצד אחד נפגע אלא היו כאן אוסף של התנהגויות שהיו לא מספיק קשובות משני הצדדים וזה הוביל לכאב משותף שנמצא בינינו . כאן שנינו לוקחים אחריות על הכאב של האחר , שנינו נותנים נראות והכרה בכאב של השני , לא מתחרים מי יותר נפגע או מי יותר אשם אלא מסכימים ששנינו טעינו ושנינו פגענו ושנינו נפגענו ואפשר להיפגש בחמלה אמיתית . אנחנו בעצם מסכימים לקחת אחריות על השדה המשותף שלנו

במקרה הזה שהוא מאוד נדיר לצערי , לא רק ששני הצדדים ירגישו הקלה כי האנרגיה תקועה השתחררה אלא שני הצדדים ירגישו אהבה . משהו שהיה נראה בלתי אפשרי לפני הגישור ..

למה ? כי שניהם קיבלו מענה ונראות ושניהם לקחו אחריות משותפת על המרחב המשותף שלהם

יש הבדל גדול בין חוסר אחריות לאחריות אישית לאחריות משותפת

בתקופה האינדיבידואליסטית שלנו אחריות אישית זה הדבר שאנחנו מצפים לו ודורשים אותו אבל אחריות משותפת זו הכמיהה העמוקה שלנו זה כנראה יצטרך לחכות לדור הבא , שיהיו כבר פחות אינדיבידואלים ויכירו בקיומו של שדה משותף שכולנו חלק ממנו

הלוואי וזה יהיה אפשרי

מה אתם אומרים? יצא לכם להיות בתהליך שהיתה בו אחריות משותפת ? איך זה היה ?

בתמונה: אני בכלא שהכנסתי את עצמי אליו ולא מצליח לקחת אחריות ולצאת