מסע אלכימי במדבר

יום 1 המעבר ובניית המיכל הטקסי

זה התחיל באמון—ובתחושה קטנה, של פחד. אחד עשר ישראלים חצינו את גבול מצרים בדרכנו לפגוש את המארחים הבדואים—עיניים פעורות, לבבות חשופים, השלכות מקרקשות. מצפון לנו עדיין בערה מלחמה; גם כאן נדרכו העצבים.

שומרי הגבול המצרי החרימו שלושה אוהלים ושק שינה אחד—דרמה קטנה של חשד ואובדן. סאלים, המדריך הבדואי המופלא שלנו, רק חייך, שלף שק שינה נוסף, וסידר להם אוהל גדול לשהות בו יחד. עד סוף השבוע הם יקראו לו "הקומונה שלהם". למישהי אחרת נעלמו נעלי ההליכה; זוג סנדלים של אחת אחרת התאימו לה באופן מושלם, כאילו יצקו אותם עבורה. הנפש הקבוצתית כבר החלה לטוות את חוטיה.

גמלים נשאו את הציוד בשביל תלול עד לבוסתן נסתר—עריסת גרניט שאליה זורמים מי מעיין. מתחת לסלע תלוי יצרנו מעגל כוונות, וקראנו לשבוע הזה temenos—מרחב מקודש שבו נוכל לעבור התמרה. "תכנים לא־מודעים אינם יכולים להתפתח או להיגאל, עד שלא ייקלטו בתודעה המודעת" (יונג, פסיכולוגיה ואלכימיה, עמ' 395). המילים נפלו כמו ניצוצות; הלילה השיב בירח כמעט מלא, שהלבין את קירות הקניון באור כסוף. השינה באה במקטעים קצרים, כאילו ההר כבר החל להפעיל בנו את תהליך ההלבנה האלכימית הראשונה.

יום 2 | שישי — קבורה בחול תהליך ההלבנה מתחיל 

הבוקר נפתח במילים "אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה" (שמות ג', ג'). משה היה יכול לחלוף על פני הסנה, אך רק כשהוא סר מדרכו ופנה לראות—נשמע אליו הקול. תרגלנו את אותה אמנות של התבוננות בסימנים—הסיבוב האיטי של תשומת הלב, שיונג מכנה "המתנה לבלתי־צפוי שיתרחש" 

בצהריים ירדנו אל תוך טקס הקבורה בחול: גופנו טמון עד הצוואר, הריאות נלחמות במשקל האדמה, והזמן מתכווץ לפעימות לב ולנשימה חשופה. האגו שוקע מטה אל תוך שלב ה-solutio – ההתמוססות האלכימית – רגע של התמסרות מוחלטת, שבו הצורה הישנה מתמוססת והאדם נטמע בחומר הראשוני, חסר שם, חסר גבול.

“הטרנספורמציה של מרקוריוס, כחומר הראשוני, בתוך כלי סגור ולוהט, מקבילה לבישול הדחפים האינסטינקטיביים – עד שתוכנם הדמיוני והפנטסטי נעשה מודע” (פון פרנץ, אלכימיה: מבוא לסמליות ולפסיכולוגיה). 

שקט עמוק ירד, ואיתו התחיל התהליך הפנימי שבו מה שלא נאמר – התחיל להתגלות.

כשעלינו מן החול, מאובקים ושקטים, העמקנו לתוך השאלה: אהיה אשר אהיה. זו תשובת אלוהים לשאלת משה: "מי אתה?" אך גם מסר עמוק לכל אחד מאיתנו: מי אני אמור להיות? הפכנו זאת לטקס תיקון אישי—הפרדת העדין מהגס, שלב נוסף של albedo. התהליך האלכימי של הלבנה - העברת חומר שחור ובלתי מודע להיות לבן ומודע. 

המשפט שעורר את הצללים היה: דמיין שאתה מת, ופוגש את הבורא—על מה אתה מתלונן בפניו? שם מצוי הפצע שלך, התוכנה שלא הותקנה. במונחים קבליים, תיקון משמעו הן "תיקון" והן "התקנה". איזה חלק בנפשך עדיין ממתין להתקנה? מה אינך מוכן לקבל בעצמך? שם, בקו השבר, העבודה מתחילה.

יום 3 | שבת — הפסגה, הירח־שמש והמבנה של הארבעה

הבוקר מצא אותנו עטופים בשמיכות מול הרוח הקרה, פותחים את מעגל החלימה. חזיונות הלילה שטו פנימה כמו קצף סמלים, והתגבשו לתמה יומית. גבולות אישיים היטשטשו עד ש"ברגעים כאלה, התוכן והכלי אחד הם" (נוימן, 1954, עמ' xxiii).

טיפסנו אל פסגת ההר הגבוה (2,642 מ')—מדרגות גרניט, נשימה מתקצרת, לבבות הומים. בדיוק כשהשמש צבעה בצבע נחושת את המערב, התרומם במזרח הירח המלא—ניגודים מושלמים בדיאלוג שקט. הדלקנו אש בפסגה ושרנו תודות וברכות לארבע רוחות השמיים. 

הלילה ירד, ואנו התכנסנו בתוך בקתת אבן לחגוג סדר פסח בארבעה שלבים—התמסרות, אהבה, אחדות, חירות—כל אחד נחתם ביין אדום ושירי לב. הטקס שילב את החופש האישי עם זה של השושלת שלנו —שילוב של תהליך אינדיבידואציה אישי עם שחרור קולקטיבי. הלהבות ציירו את פנינו באודם, על רקע אפור לבן—coniunctio חיבור , אחדות רגעית, רמז ל-rubedo המתקרב. בחוץ, הרוח נחלשה כמעט לחלוטין; אך איש לא רצה לעזוב את מעגל האור הקטן שלנו. נרדמנו כתף אל כתף, עשן החלום עוד מתפתל בין האבנים.

יום 4 | ראשון — ירידה, בדידות ואינטגרציה

ירדנו במעגלים דרך ואדי אחמר, קירות הסלע שנחרצו ברוח נראו כמו גריפונים, יעלים, ושדים חצי-חולמים שליוו את צעדינו. היופי היה כל כך עז, עד שמשהו בתוכנו נהיה חלול—שיא שהפך לתחושת ריק.

כשחזרנו אל הבוסתן, כל אחד התפזר לפינה שקטה במדבר, כדי לשהות עם עצמו. רק לקראת שקיעה שבנו אל האש המשותפת, חולקים הגיגים סביב מדורה כמו עוגן של ערב למעגל החלימה של הבוקר.

יונג מזהיר שלאחר חוויה של שיא פנימי או רוחני, ישנה סכנה שתודעת האדם תתנפח ותאבד את איזונה – כאילו הוא נישא מעלה באשליית עליונות, בעוד שבפועל הוא מידרדר לאחור, אל הלא-מודע, הנפילה שאחרי חווית שיא , 

התרופה לכך היא coagulatio – באלכימיה זהו שלב ההתמצקות, שבו הרוח חוזרת להתגלם בגוף. זהו הרגע שבו התובנה נוחתת, הלהט מתקרר, וההבנה מתיישבת עמוק בעצמות. כמו גחלים שמפסיקות לרקוד באוויר ונאספות אל הלב – חמות, שקטות, זוכרות את האש שהדליקה אותן.

יום 5 | שני — שליחות, קבורה שנייה ואמון

הבוקר : אהיה שלחני—למה נשלחתי? מהי השליחות שלי בעולם? כל עולי הרגל בקבוצה כתבו את השאלה על לוחות לבם, ואז נצמדו לזוגות כדי ללטש אותה יחד, במבט, בשיחה, בשקט.

לאחר מכן התקיימה קבורה שנייה בחול: הפעם, הגרגרים הרגישו כמו שמיכה עוברית חמימה, הגוף נמס לתוך האדמה, ונותרה רק עדות שקטה.

יונגיאנית, חזרה זו מצביעה על fixatio קיבוע ועיגון נפשי: "זהו מה שהאלכימאים מכנים בשם עיגון - fixatio. סמלים דתיים ומסורתיים משמשים כאמצעים שבעזרתם התוכן עשוי לעבור ולהשתלב בתודעה" (פון פרנץ, נפש וחומר, עמ' 111–112).

בערב קיימנו את הטקס של ויאמן העם—"ויאמן העם" (שמות ד', ל"א). אחד אחד, דיברנו את שליחותנו שזה עתה התגלתה; והאדם שמולנו ענה באמונה שלמה, במבט כן, בדמעות נוצצות.

"העצמי מתגשם רק כאשר רבים מרכזים את מבטם אל תוך המרכז... אורו אינו נראה אם אין מי שיראה אותו—ואם כך, כאילו אינו קיים כלל" (יונג, Transformation Symbolism in the Mass, עמ' 261). האחר הפך למראה. האמון הפשוט הפך לשיקוי של חסד. התודה ריפרפה כמו מים משקפים את אור ירח.

יום 6 | שלישי — העמק הסודי והנישואין המלכותיים

עם הזריחה פסענו בשביל עזים המוביל אל פרש אבו מחשור, עמק נסתר מוקף חומות גרניט. המדיטציה ירדה עלינו כמו מסר עמוק מהאדמה—שקט, מדויק, עוצמתי.

לקראת אחר הצהריים חל שינוי: טקס נקבי של נשימה, שירה רוטטת וקול רך מילא את המרחב, כמו עושה אהבה עם הדממה הגברית של המדיטציה הקודמת. האבן וההדהוד הפכו חתן וכלה; הנפש עצמה ביצעה את האיחוד המקודש שלה: "האיחוד המסתורי של הניגודים, שממנו נולדת המהות השלמה המכונה באלכימיה - הטינקטורה האדומה" (יונג, Mysterium Coniunctionis, CW 14, עמ' 536).

השירה עיגנה את הרוח בגוף; שלב ה rubedo—השלב האדום באלכימיה זהו שלב של הגשמה ואיחוד פנימי עמוק  —זרח בפנים של כולנו.

יום 7 | רביעי — אינטגרציה וחזרה עם השיקוי

מתחת לזרועותיו הפרושות של עץ התות הבודד, השמענו את קולו של הסיבוב האחרונה שלנו: מה שחקקה בנו האדמה, הירח, וההר הגבוה, ביקש כעת להיאמר בקול. איש לא רצה להתפזר. במקום זאת, השיירה נסחפה כגוף אחד, אל החוף הטורקיזי, לעוד שלושה ימים של "זמן חול רך במיוחד", כאילו איש לא מוכן לקרוע את המרקם החדש שזה עתה נטווה.

כשסוף סוף ניתן היה להיפרד, כל אחד מאיתנו נשא איתו אוצר כפול— זהב פנימי של אינדיבידואציה, וזהב חברתי של אהבה וקשר. זהו "השיקוי שהגיבור מביא הביתה" (קמפבל, הגיבור בעל אלף הפנים, עמ' 193).

אך גם זהב שקט יותר שקע בתוכנו: "אם דרך מאבק ומפגש עם הלא-מודע סבל האדם דיו, מתבססת בו אישיות אובייקטיבית; נוצר גרעין פנימי השוכן בשלווה, אפילו בתוך סערות החיים הקשות ביותר" (פון פרנץ, אלכימיה: מבוא לסמליות, עמ' 169). אותו גרעין, כך אומרת פון פרנץ, הוא אבן החכמים — שנשארת שלמה גם לאחר שאש האופוס כבתה.

ביקורי חיות — כנף, טופר ופרסה

שיעור חדש הגיע עם רשרוש כנפיים ברוח. עשרות שרקרקים צבעוניים חגו במעגלים ממש מעל ראשינו כשדיברנו על טקס הקבורה בחול. גרונותיהם הירוקים נצצו כמו סימן עתיק של טארנספורמציה. הם לא הרגישו כמו ציפורים רגילות, אלא יותר כמו מלאכים מכונפים, מאשרים את המעמד בשם יסוד האוויר.

יונג מזכיר כי טקסי התחדשות מחברים אותנו בחזרה אל "הקרקע הקדמונית של המבנה האינסטינקטואלי שלנו... עד לרובד החייתי ממש – ומכאן גם סמליות השושלת והחיות" (יונג, פסיכולוגיה ואלכימיה, עמ' 157).

למחרת, קרוב לפסגה, שועל מדברי מגיח מאחורי שן סלע. עיניו החומות קדחו חור במרקם השגרה של היום־חול־לילה—הטריקסטר הופיע בתחפושת חומה לבנה.

כל אותו שבוע חמורי פרא שוטטו לאורך הואדי כמו רוחות שחורות. עצם נוכחותם ביטאה תנועה מעבדות לריבונות: חיית משא שהפכה לריבון חופשי, רתמה מוחלפת ברוח הרים. באחד הערבים, שלושה חמורים הופיעו בדיוק כשדיברנו על החופש מול "הכלוב של אזור הנוחות"—עיתוי שנשמע כמו פעמון במקדש.

יונג כותב כי ביקורי חיות מסמנים פעמים רבות את "מאמץ הלא-מודע לבטל את ההפרדה בין התודעה לבין האינסטינקט". נעירתו של החמור סדקה את קליפת התרבות, והחיים הגולמיים הציפו אותנו שוב.

ביחד, שלוש החיות ציירו שילוב של יסודות: אוויר תנודתי (שרקרק), אש ערמומית שבין-הממדים (שועל), ואדמה סבלנית (חמור). הופעתן המדויקת בתזמון מושלם מהדהדת את טענת יונג שטקס וחיה נפגשים בנקודה משותפת: "חזרה לקרקע האינסטינקט הטבוע שלנו... עד לרובד החייתי ממש" (שם).

הטבע החיצוני שיקף את הפנימי; המדבר קרא בקול את אשר נכתב בלב.

סיכום

המסע שעברנו היה תהליך טרנספוזיציה מלא – מעבר מצורה אחת לאחרת, מתודעה אחת אל תודעה חדשה. ירדנו אל העפר, נמסנו בתוך החומר, והתרוממנו מתוך האדמה עם משהו אחר בלב.

זה לא היה זהב שנכרה באבן, אלא זהב שהבשיל בנו – זהב של הכרה, של אחווה, של התמסרות של חופש.

 חזרנו מן המדבר שקטים יותר, מדויקים יותר, נושאים בתוכנו את שיקוי החופש, את קול הקריאה, ואת ברית האהבה שבין נפש לנפש.

 זהו הזהב האמיתי – לא שנשמר אלא שניתן.