חניכה מסורתית וחניכה בטראומה

אחת התרבויות הילידיות המענינות והמשפיעות ביותר על המערב בשנים האחרונות היא המסורת הילידית של אפריקה, כפי שהגיעה אלינו משבט הדגארה באמצעות מלידומה סומה. דיברתי על מלידומה בפוסט קודם, הפעם אני אצלול לנושא הטראומה והחניכה

השנה עברנו חניכה קשוחה. קשוחה ברמות של מתקדמים ממש. לא משהו למתחילים. 

אם החניכה הקלאסית נראית ככה:

• יש השגחה של הזקנים האלדרים

• יש שיתוף של הקהילה 

• יש זמן ומרחב ידועים מראש שמוקדשים להכנות

• ורק אז מגיעים אל הטקס עצמו

אז לא היה לנו שום דבר מכל זה, והאמת היא שאין לנו ממש חניכה כזו בתרבות שלנו, ומסיבה שאפשר לשאול מה היא, אבל מסיבה כלשהי הזמנו לעצמנו חניכה קשוחה. קולקטיבית. אני כבר עברתי בחיים האלה חניכות מכל מיני סוגים, גם קשוחות וגם מסורתיות. כזו חניכה קולקטיבית עוד לא עברתי. אני מניח שגם אתם לא.

חניכה קשוחה היא סוג של טראומה. בטראומה הנפש מפצלת ומרחיקה את החומר שהוא יותר מדי, עד מועד מאוחר יותר שניתן יהיה לעבד אותו.

הרבה פעמים אנחנו נתקעים במקום הזה, כמו גלות מתמשכת, גם ברמה האישית וגם ברמה הקולקטיבת, מישהו הזכיר 2000 שנות גלות? אנחנו נשארים אבודים ללא ידיעה כיצד ניתן להשלים את מהלך החניכה.

כדי שטראומה תהפוך להיות חניכה, צריכים להיות שם כמה מרכיבים שבעצם מחזירים את הטראומה להיות חניכה מסורתית.

טראומה משאירה את הנפש שלנו מפוצלת וקפואה. אנחנו רוצים להשאיר את החומר הנפשי חם. לא משנה מה החומר צער כאב פניקה חרדה צריך להביא לזה תשומת לב ולתת לו צורת ביטוי שתאפשר לו להשאר חם. רוב האבל הוא לא מודע ולא מבוטא ואז הוא קופא והופך להיות נוקשה. אנחנו רוצים לאפשר אינטגרציה לחלקים האלה, כדי ליצור איחוי לחלקים המפוצלים. כלומר אל המקומות הפנימיים בתוכנו שהם מפוצלים וקפואים אנחנו רוצים ליצור מצב של מחוברים וחמים.

איך נעשה את זה?

• תרגול רוחני , כתיבה יוגה מדיטציה לא משנה משהו שיתן לנו עוגן כשיש סופה מסביב . ופה יש בהחלט סופה מסביב.

• לדעת שקט ולדעת להיות לבד - איך עוברים מלהיות לבד עם האבל בקשיחות ללהיות איתו ברכות, לדעת  לעבור מבדידות לקדושה.

• חמלה לעצמנו . ההיפך משיפוט ביקורת וציפיות מעצמנו. שיח פנימי חיובי. 

• להחזיק ולטפח ולשים לב למערכות יחסים שלנו עם בני אדם ועם הטבע ועם יצורים אחרים, לזכור שאנחנו חלק מרשת גדולה יותר של דברים . לדעת שאנחנו לא אלמנט בודד שנע בעולם 

• טקסים. להחזיר לחיים שלנו טקסים קהילתיים. טקסים שעוזרים לנו להתחבר לרוח, לספיריט, לאני הגבוה שלנו, ולקהילה שלנו. 

• נוכחות בוגרת . מי עושה את האבל כרגע ? הרבה פעמים זה חלק מאוד ילדי שלנו . חלק שהוא ללא כישורים וללא יכולת של יחסים רק השרדות. אין לו את הכישורים להניע את האבל, זה יכולת מפותחת לדעת כיצד להתאבל ורק החלק הבוגר בתוכנו יודע לעשות את זה . מאוד חשוב לשים לב כש אבל מגיע , האם אני מתנתק נעלם ? אני רוצה לדעת להעביר לבוגר את ההובלה. הרבה פעמים הילד משתלט והוא קובע את התגובות שלנו והן לא מיטיבות . 

• אנחנו רוצים ללמוד להגיע למערכת יחסים נכונה עם אבל, לא להרחיק אותו ולא לטבוע בתוכו, אלא ללכת איתו לצידנו, זה יהיה נוכח כל החיים , מישהו מת , נישואין הסתיימו , מחלה קשה , ללמוד לחיות בקרבה עם האבל היא קריטית, וזה לא משהו שלומדים ביום אחד, לפעמים אנחנו נצלול ונתמסר לכאב ולפעמים נרחיק אותו ונדחה אותו לאחר כך, וכך נלמד את האיזון

הריפוי והתיקון הוא בביחד . כוס האבל היא לא אישית היא משותפת. במקור הקדום הדרך לווסת את המערכת שלנו היתה קבוצתית קהילתית חברתית ולא אישית זוגית, או במפגש תרפיה אחד על אחד. 

הקהילה עזרה להחזיר ולרפא את הפיצול שנוצר בתוך הנפש כתוצאה מהטראומה

שימו לב לחניכה יש שלושה שלבים:

הראשון - ניתוק ממה שהעולם שלך היה קודם

השני - שינוי רדיקלי בתחושת הזהות שלך

השלישי - לא ניתן לחזור לעולם שהיה

נשמע מוכר נכון ?

בחניכה מסורתית השלבים האלה הם בשורות טובות הם למעשה המטרה של החניכה, למרות שהם נשמעים קשוחים, הם לא שינוי לינארי שלב אחרי שלב כמו בית ספר אלא מדובר על קפיצת מדרגה שאין אחריה חזרה קצת כמו לידה. 

המטרה של החניכה היא אקטיבציה הפעלה שלנו כדי שנוכל לתת את המתנות שלנו לעולם. 

כשאין חניכה אנחנו מקבלים אנשים שמחפשים איך למלא את החוסר הנפשי שלהם ואת החלל הפנימי שלהם בהתמכרויות והתנהגויות סיכוניות שונות. ומקבלים חברה מנוהלת על ידי אנשים לא בוגרים .

סרטון שלי מסביר את זה: